הם שמרו על הבית שלנו.תורנו לוודא שיש להם בית לחזור אליו.

בגיל 18 ארז מזוודה אחת ועלה לבד. בבואנוס איירס נשארו אמא, אבא ואחות קטנה. הוא שירת שלוש שנים ביחידה קרבית, השתחרר, ובנה חיים אזרחיים - עבודה, דירה קטנה, התחיל לנשום.

ואז התחילו צווי ה-8. פעם אחר פעם קופל בחזרה למדים. המשכורת נעצרה - אבל שכר הדירה לא. לחבר'ה הייתה משפחה שגיבתה. לדניאל לא.

עד שטוב לב שמעה עליו. הם סגרו לו את שכר הדירה, סידרו סל מזון, ובשישי שאחרי דפקה מתנדבת על דלתו: "דניאל? יש לך משפחה שמחכה לך לשבת. בוא, השולחן ערוך."

מאז יש לו גב. בית. הוא שומר עלינו. עכשיו תורנו לשמור עליו.

לוחם בודד לא צריך לחזור לחדר ריק. אנחנו דואגים שבסוף כל סבב יחכה לו מישהו - דלת שנפתחת, יד שנותנת, ומשפחה שאומרת "טוב שחזרת".

זו לא צדקה. זו ערבות הדדית. זו הדרך שבה עם שלם אומר ללוחמים שלו: אנחנו איתכם, גם אחרי שאתם מורידים את המדים.